בגיל שלוש-עשרה, באחד הסמינריונים של תנועת הנוער 'אריאל' חילקו לנו צ'ופר: על בריסטול אדום היה מודבק נייר לבן עליו היו מצוירים שני נרות, ששלהבתם הודגשה בלורד צהוב, ולידן המלים "לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת / זוֹהִי שַׁבָּת". מתחת לשורות היפות האלה נכתב שם מוזר וארכאי שלא הכרתי: זלדה.
בלבי, לב ילדה, הרגשתי את הדיסוננס הכביר של האמנות: אמנות טובה זוהרת גם מתוך שושני הקיטש. השורות הרהיבו אותי, אבל הרגיזו אותי כי הן הודבקו על בריסטול, שאת ריח הדבק הפלסטי עוד ניתן היה להריח ממנו. שאלתי את המדריכה מי זו זלדה, והיא אמרה לי שזו משוררת דתייה שכתבה שירים עצובים. התרגזתי יותר: משוררת על צ'ופרים של תנועת נוער? במוחי הילדותי הבנתי כי שירים טובים באמת לא יכולים להיכנס לקלסר הדרכה, ובלבי כבר טבעתי חותמת: זלדה? בשבילי היא לא משוררת.
באופן אירוני, עשיתי את מה שעשו לזלדה בחנות ההיא, באותו השיר:
הרי ברור שמי שכותבת שורות כאלה באה מכוכב אחר. הרי ברור שמי שיכולה להדליק נרות בכל העולמות, מכירה את כל סוגי החושך שבהם. אבל את זה הבנתי רק כשגדלתי, ועדיין אני לומדת להבין. אבל נותרו לי עוד שנות נעורים רבות, בהן הצינה שחשתי כלפי זלדה התחלפה בתרעומת, כשהמורות שהתווכחתי אִתן על הצורך של אישה בחיים יצירתיים והחובה שלה לפרוץ דרכם ענו לי בדוגמא שלה (זלדה היתה מתפַּלצת), והציגו אותה בצדקנות כדוגמא לאישה צדיקה, דתייה, שכותבת שירים צנועים על קדושה ומבטאת (וזה ציטוט) "את מה שיפה במגזר שלנו". לא רק ששמנו את זלדה על צ'ופר, עכשיו עשינו אותה גם לצ'ופר שלנו. תהיי צנועה ותכתבי שירים.
אבל שירה טובה באמת היא גשם. היא מידפקת על החלונות ומחלחלת בין סדקים ונקווית בכל מיני מקומות נסתרים, ומשמיעה קול על החלון ומאפשרת נשימה חדשה כשפותחים אותו. ובגיל תשע-עשרה, כשהמלים שבתוכי החלו להיקוות לשלוליות קטנות ואני התחלתי את לימודי במכללת בית וגן בירושלים, והגברת שושנה בקשי התחילה בקורס על שירת זלדה, לא היתה לי ברירה וקניתי לי את כל שיריה.
זלדה היתה מורה מחוננת, שפתחה עולמות בפני תלמידיה. גם אני זכיתי למורה כזו, שפתחה לי שער לשירתה, עם שם שמורה-זלדה היתה אוהבת: המורה שושנה. אנחנו נוטים לזכור איך נכנס לחיינו משורר, אך לא את זה שאחז בידו והוביל אותו אל לבנו. וככה למדנו זלדה, וככה למדנו שירה: בהכנעה, בהתמסרות, בהתכוונות עצומה. כמו בתפילה, שמכוונת את הנפש כמו הקשת על המיתר. אבל השיעור הכי גדול היה זה שהראה לי כי הדרך הכי טובה להגיע אל תלמידים היא לאהוב אותם, והדרך הכי טובה ללמד אותם היא לאהוב את מה שהם לומדים.
אני רוצה לעצור כאן, ולדבר על משהו שלמדתי בקורס ההוא מזלדה היוצרת ולא רק מזלדה האישה. אוהבים להציג את זלדה כצדקת שמקומה לא ייפקד בין מקומם של צדיקים חסידיים אחרים. זוהי התדמית ה'נכונה' שלה, כאישה יראת שמים שלא מאיימת על המגזר הדתי, שאוהב את הנשים שלו – כשם שהוא אוהב את הספרים שלו – מונחות במדויק במקומן. המחשבה הזו מראה עד כמה התפיסה של זלדה מעורבבת באמת ושקר. אין ספק שהיא היתה יראת שמים, והאמונה הדתית שלה עמוקה מאוד. אבל היא לא היתה מחויבת לשום מסגרת מלבד לעבודת הא-להים ולאמת השירית שבערה בה. ועל האמת הזו, שזועקת מכל שורה שלה, אני רוצה לדבר.
הרבה נכתב על האמונה בשירת זלדה, אבל אני רוצה לדבר דווקא על החופש. המשוררת שכתבה "שֶׁנִּשְׁמָתִי הִיא קֶרֶן שֶׁל שֶׁמֶשׁ, / לֹא תִּתָּפֵס בַּכַּף" – סלדה מכל צורה ספרותית חיצונית. המרד שלה מתבטא לא רק בתכני השירה שלה אלא גם בצורה שלהם. ולא רק בתמטיקה, אלא גם באופן בו היא מתייחסת לשירה שלה. בדרכה החסידית, היא לא מתבוננת במה שעמוק ממנה. היא יודעת שהיא כותבת, אבל לא מתרכזת בעצם הכתיבה, אלא בחיים שבה. ארס-פואטיקה – דיבור של אמן על מעשה האמנות שלו – היא דבר אהוב למדי על משוררים, שבדרך כלל נהנים לדבר על עצמם. זלדה לא כתבה שירה ארס-פואטית מובהקת, לא בגלל שלא הכירה אותה. אני חושבת שהיא הבינה את האמת הגדולה של האמנות: אם השיר טוב ועמוק באמת, הוא בוודאי גם מספר משהו על חוויית הכתיבה, אבל אסור שהחוויה הזו תהיה מפורשת. זלדה הרי אהבה להתבונן בעולם, בטבע, במעשי הא-ל בחומר וברוח ובאדם. אין עניו מא-להים שמצניע את מעשי ידיו בעצם הטבע ובנפש האדם, בלי הצורך לדבר עליהם כל הזמן, שכן כל מעשיו לוחשים את שמו. וכך גם בשיריה של זלדה: היא לא נזקקה לדיבור על האופן שבו היא כותבת, כיוון שכתיבתה מעידה עליה יותר מכל.
את הטענה הזו אפשר להוכיח אולי מכל שיר בספר. וכיוון שבצ'ופרים פתחנו, בהם גם נמשיך. השיר 'שבת וחול', מעבר להיותו פתח לעולמה הרוחני, לכאב שבו, לצורך בנפש קרובה, מראה לנו משהו מכבשון היצירה שלה. וכמה שהיא זהירה בתיאור הזה:
זלדה מתייחסת כאן לבעיה הגדולה של כל משורר: איך להיות דייר בשני עולמות. איך לחיות בעולם של מלים יפות, של רגשות גדולים, של נשמה יתרה, של נפש שנשברת על הגוף כגל, ובמקביל לחיות בעולם החול. איך לחיות בעולם שיש בו שישה ימים של עבודה ואפרוריות ומצוקה וכאב ושגרה וכיור מלא, ובמקביל להיות בן-בית בעולם של שבת. והשאלה הזו היא שאלה שכל יוצר פוגש אותה, ואולי כל אדם. הרבה משוררים מצאו לכך תשובות שעסקו בעיקר בהצפת החושים, בגרייה מתמדת כדי לעורר את הנפש. האימה הגדולה ביותר היא לא הדף הריק, אלא היומיום.
זלדה רואה את המצב הזה כפי שהוא. היא יודעת מה ההבדל בין אנשים שבאים כמוה, פליטים מעולם של שבת, לתהום היומיום. היא מנגידה בין דמותה השחורה והמקומטת לבין דמותה של גברת עגולה הבוררת לאִטה פירות זהב. כמה קנאה יש בה על הקלות בה היא חיה ביומיום! משוררים אחרים היו נשארים בקנאה או בהתנשאות על אלה שבוררים פירות זהב אבל עיוורים לזהב שבהם. לא זלדה; כבת לעולם החסידי היא יודעת את דברי הבעל-שם-טוב על כך שכל התרחשות במציאות היא הנהגה רוחנית בעבודת ה'. היא יודעת שהעולם הזה, המגוון, המסעיר, המבלבל, המטורף, מגלה לנו סוד על הקיום שלנו. והקיום הזה נגלה לה לא על פסגת הר או בקרקעית אוקיינוס, אלא בלב חנות: כולם, כולם צודקים. כל צורות הקיום, כל גוני השמים, כל הפגיעוּת והפגיעות מידי הבשר והדם. לכולם יש מקום, כולם מורי דרך בשבילי החיים. ויותר מכך: כולם מורים את הדרך אל הא-להים ואל השירה.
אבל זלדה לא נשארת כאן. היא מסיימת את השיר במלים שהן שיר הלל לחופש, לחיים שעל אף שיש בהם בושה וכלימה, יש בהם עושר וכבוד פנימי:
לֹא סָר חִנִּי בְּעֵינֵי הַפַּרְפַּר
אֲשֶׁר בְּגַן-עֵדֶן וּבְעֵינֵי הָרוּחוֹת
הַהוֹמוֹת עַל הַיָּם.
לֹא שַׁחוֹתִי מִפְּנֵי הַמַּבָּט הָרוֹאֶה
בִּלְחָיַי אֶת קִמְטֵי הַתְּבוּסוֹת
וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת נַפְשִׁי הַמְשׁוֹטֶטֶת
בִּמְלוֹא הַיְקוּם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁנִּשְׁמָתִי הִיא קֶרֶן שֶׁל שֶׁמֶשׁ,
לֹא תִּתָּפֵס בַּכַּף.
ואיזו אמירה עמוקה על מהות השירה: יש הרבה דרכים ללכת בעולם, ולכולן יש מקום. בסופו של דבר, כמשוררת, היא תחווה את המציאות בדציבלים הרבה יותר גבוהים מכל אלה שסביבה אבל תצליח לתאר אותה במנעד רגשי שאין שני לו. ביחס בין השבת לחול, זלדה נושאת עמה את השבת, ומראה שבחסד ה' על נפש מלאת חסד, גם מתוך מציאות של מצוקה ובושה יכולות לבקוע מלים פלאיות. זלדה חיה בעולם של חול, כמו כולם, אבל המציאות הנפשית שלה היא מציאות של שבת, ואת השבת הזו, כמו חותם סודי של אהבה, היא נושאת אִתה לכל מקום.
שאלות ארס-פואטיות גדולות מחייבות תשובה שתהיה רלוונטית הרבה מעבר לעולם השירה בלבד. הרי משורר שכותב על חוויית השירה שלו הוא הרבה מעבר לאדם מול נייר; הוא מאפשר לנו אמירה אמיתית על טבעו של אדם החי ויוצר בכל מצב נתון, כעין ציפור הלכודה בכלוב אך שרה. זלדה מאפשרת לנו לקרוא את השירה הלירית 'הרגילה' כשירה ארס-פואטית, כיוון שעצם חוויית הכתיבה שלה, המניעים שלה, התנועה שבה, מגלים הרבה לאדם היוצר. היא מראה לנו לא רק איך כותבים שירה, אלא גם מתוך מה היא נכתבת. הציפור הפרועה שמסרבת ליהפֵך לפסל נולדת מתוך אישה שחווה את עצמה כדהוּיה בחנות אפורה, ונחשדת – על לא עוול בכפה – בגניבה. קול א-להים מופיע מאחורי גבו של החנווני החשדן כדי להראות לה שיש אמת במבט שלו, כי כל דיבור הוא גילוי של סוד, וכל גילוי הוא ניצוץ מהפלא ששמו נפש. זלדה חיה במציאות המוכרת לכולנו, ורואה את הבקיעים שבה, בעדם מבצבץ התהום. אבל, כמאמר הפסוק מתהילים שהיא אהבה כל כך, "נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת" – בתהומות יש אוצר, ובאוצר יש תהום; זלדה חיה בתוכם כבת-בית. וזה מה שעושה זלדה בכל שיר שלה: מאפשרת את הגילוי. מעבר לשירה הנפלאה, היא מראה איך כותבים שירה מתוך נפש המשוטטת במלוא היקום על אפלתו ואורו, ונשארת שפויה, נשארת בחיים. איך חיים שירה במציאות שבה אפילו למלים פשוטות אין מקום, ואיך תופסים את האור בלי לתפוס את קרן השמש בכף.
הייתי נערה בת תשע-עשרה, וקיוויתי שאולי המלים ששוצפות ממני יהפכו יום אחד למשהו רציני. רציתי לדעת איך אפשר להיות משורר ואדם שפוי, אם בכלל. רציתי לדעת איך אפשר להיות אישה עובדת ה' החיה מתוך קבלת עול שכותבת חופש. חשבתי לתומי שאמצא את הדברים הללו בביוגרפיות, והתחלתי לבלוע אותן. אבל את התשובה האמיתית העניקה לי זלדה, לא בסיפורים עליה, שמזכירים לעתים סיפורי צדיקים, אלא בשירה שכתבה. זלדה לימדה אותי שכמו בחיי נישואין ואימהות, כל מעשה הוא מעשה אהבה; כמו בחיים דתיים, כל מחשבה היא תפילה; ובאמנות, כל שיר טוב הוא שיר ארס-פואטי. כל אמירה של אמת על הנפש, על העולם, על נפש העולם והעולם שבנפש, היא סוד כתיבת השיר. זלדה כמעט ולא כתבה שירה ארס-פואטית מובהקת, אבל כל שורה שלה מבהיקה מהסוד הזה. כי אפילו מבעד לדבק הפלסטי והמַרקר הזוהר, שירה גדולה היא קרן שמש: אי אפשר לתפוס אותה, אבל היא מגיעה אל המחשכים.
