האדון המשופם בחליפה הכהה הצמרירית במקצת, שישב בדום דרוך אל מול מכחולו, ניסה לצמצם את נחת רוחו. הצייר, יהודי מסרדיניה, שבחורף שעבר הגיע לחוף נהרייה בספינה בלתי לגאלית, התגלגל למחנה קריית שמואל, וסופו שרעב ללחם בשער העלייה, השתדל שלא לחזור על בקשתו בשלישית. נראה היה שהאדון שהוא עמל על דיוקנו למד היטב את דרישותיו: להיוותר ללא תנועה באותה הבעה יודעת־עצמה שלו; Sì, orgoglioso e retto כן, גא וזקוף, ולהישאר בדיוק ככה! פֶּר פַאבוֹרֶה, סניור רָאשְֹפִי, הוא האריך וניגן בלשונו את שם משפחתו, להקל על עצמו את העברית. אלורה, לא לזוז!
האיש שמולו הוסיף וקפא, והצייר שמשח במכחול הלוך ושוב על תוואי חליפתו, העניבה השחורה, ועל חולצתו הנוקשה מעמילן, נותר אובד עצות. מקרחתו של האדון שנהרה בדוק זיעה עבור לשעוות פניו הגלוחות, ובין צדעיו המסופרים בקפידה – תעתעה אדמומית; מעין תפרחת עור שירדה, התפשטה, התכווצה לכדי כתם יציב באחת מלחייו, לפרקים בסנטר, במפתיע נעלמה, ואז שבה ופשתה כמין אבוקת נימים שהתפוצצה במעלה קפלי קלסתרו עד שכל הסומק המשונה היה נשאב אל שפמו. הצייר מחה את עיניו בשרוול חלוקו ומצמץ. תחת סרט השפה השחור וגזוז במדויק הזה, שקצותיו הפולחים בסיבי האור נראו כמתלקחים – השתדל מעסיקו לשלוט בסיפוקו.
שלא כעורו, עיני האדון נקבו בחלל ברצד שחור ויציב. אך העיניים הללו טרם נולדו על הבד. בשחר הערפילים הרך שבו נמצאו בטש הצייר את מכחוליו בתרכובת הצבעים שעל הפלטה שנשא, כמי שטרם הכריע אם הגחמה הפיזיולוגית שלפניו מקורה בחולי כלשהו או שמא בבריאות יתֵרה. הוא דגדג עתה את הבד באדום שערבב באוכרה, והחליט שהבוקר בכל זאת יעז. הוא נזקק נואשות לכסף ולאכסניה קבועה. הוא נזקק להבטיח לעצמו שהגעתו למדינה הזו, שרק לפני שנה אישר רוב העולם כי היא ערש אבותיו, הגם שלצד הסרטיפיקט גמלה לו בעוד מלחמה – היתה מבחינתו המעשה הנכון. הנה, בכל שנות המלחמה התרוצצו הוא וקרוביו במערות האי כשפנים מבוהלים, ואילו עכשיו, ובמשך כל ימי חופשת הקיץ בפנסיון המהודר שעל צלע הכרמל, שעוד נדמה לו כחלום, ישב מולו האב, ולאחריו – כך הובטח לו – תשב משפחתו.
כל ארבעתכם? הוא פקפק כבר בפגישתם הראשונה.
טוטי לה פימיליה! הכריז האדון, שמשום מה סבר שהוא מחלץ מהפולנית־עברית שלו איטלקית כהלכתה. ואחר גם צהל: ואולי נעשה דיוקן מתנה גם לאורחת הקטנה שלנו שתגיע בהמשך, מפטפטת בליסימו בשפתך.
הוא שתק. בוש היה בתיק העבודות שלו המוכתם צואת עטלפים, בחליפתו המקומטת, בגילוחו הלא־מושלם. הכל כמו זעק עד כמה חרף כרטיס הביקור שהצליח לתחוב בידו של שליח סוכנות שסייר במחנה – השליח עצר רגע וקרא: פאולו אי. אלגיירי, צייר דיוקנאות מומחה – אסכולה פלורנטינית – הוא נצרך לבדים, ולצבעים ומכחולים, ולכן, כן של ציור. אלא שהאדון המשופם, שלא הבחין בדבר מכל זה, עלז: כן־כן, אחיינית מצד אשתי, אתה מבין, שתי הסבתות היו אחיות. ולאחר שהשתהה קלות חיוכו הצטמצם: עזבנו בזמן.
הוא חתם בפגישה ההיא את ארשת פניו, ודבק בה גם כשאדם כחוש עם שיער נחושתי, שקיבל את פניו במבואה מבלי שמסר את שמו ותפקידו, התייצב אחר כך לצד האדון במשרד, וסיכם עמו בעל־פה את תנאי העבודה. האדון הוא זה שהורה לו לסכם. נושא את סנטרו, עיניו כמעט נעצמות, הוא האזין לנחושתי הכחוש ברוב קשב והתאמץ לצלוח את פערי השפה. הוסכם שיקבל מקדמה נאה על החשבון, אף כי לעת עתה רק על דיוקן האדון. אך בהמשך, וכזאת שב והובטח לו, יצייר את כל המשפחה. סי סי, טוטי לה פימיליה! נהנה האדון לחזור על האיטלקית השגויה. הוא הנהן בחיוב, ללא אומר, שלף פנקס שנעטף בחריט רקום מפתיע מכיס מכנסיו, צָלַב בו חמישה צלבים ממש כמו היה צייד קרקפות, וכתב תחתיהם את תאריך החופשה ואת כתובת הפנסיון.
אבל כעת בזירת המלאכה חששוֹ גבר ומבטיו מיאנו להתמקד. מלבד האדון, איש מבני המשפחה (הוא ייחל שלא כך יקרה עם הסניורה כמובן!) לא נראה היה כלהוט לחסדי מכחולו או כמי שיש לו צורך בהנצחה. הוא בלע את חרפתו. הוא בלע אותה זה היום הרביעי. חופות אורנים כסופות מתנועעות הִשירו את מחטיהן סביב כאותם לוליינים שפיזרו בילדותו גזירי נייר מנצנצים ממרום הטרפזים של הקרקס הנודד. אך השמש הצעירה, שטיפסה טלף אחר טלף מהים לעבר פסגות ההרים הדלילות־מיוערות לסירוגין, לא בישרה שעשועים. אורה הרך, מין חביצת ערפל שרָטְטה, צפוי היה להימֵס בקרוב, ואת מקומה, הוא ידע, תתפוס אש נפחייה. אור הסנוורים האלים הזה, שהיה מוכר לו עד זרא, חטא למעשה הציור, לשבריריות הבריאה. הוא שב וכינס את כתפיו בחלוקו, ואמר שהבוקר יפענח את חידת הבשר שמולו, ויהי מה. אך כששמע את הפסיעות שבגבו, מכחולו צנח.
עברתי על התוכניות של המחסן החדש, אבא! כמו שרצית, נעשה ונשמע! גיחך בכורו של האדון, עלם בן שבע־עשרה שנים, שבא וקרב אליהם, כבד־גוף, וגבוה בהרבה מאביו גם כשזה היה עומד. בלורית המגודל, שדמתה בעיניו למגדל פיזה בזעיר אנפין, התנודדה כשהצעיר הטיח גליל שרטוט על השולחן. השולחן הלבן, שתי וערב של מקלעת נצרים, זהר מהטל. עוד מעט, הצייר התאפק ולא הציץ
בשעונו, צפוי היה לחבור לשולחן תאום כדי שיחד יכרעו תחת ארוחת הבוקר הדשנה שכמו בכל בוקר תנדוד הנה ממטבח הפנסיון; היה זה שירות מיוחד שניתן למשפחה שסעדה בפרטיות גם במסעדת הגן. אבל עכשיו, וכדרכו, נעמד העלם בגבו, ונָאַק למראה הבלון המשורטט בפחם שקפא באמצע הלא־כלום של הבד, ואשר התיימר זה היום הרביעי למלאכת הדיוקן להתגלם כראשו של אביו.
בוקר טוב, אמיצ'י! טפח הנער הגס על חלוקו, כך שנתז של חוּם־דבש הכתים את הערוץ הלבן שבין דשי המבטחים של החליפה. אני רואה שהתקדמתם! הוא התקדם יפה, אבא! הבן דיבר והחליף בהם משל היו הוא והאדון אחד. בהחלט! וגם תפסתם את הרקע סוף סוף! בראוויסימו, בוטיצ'לי! מוּלְטוֹ, מוּלְטוֹ בֶנֶה! צחוקו של המגודל, שהישיר רגע אל עיניו, הצטווח באוזניו כנאקות חזיר.
הוא לא ידע די עברית על מנת להבין את דבריו, אך את הלעג ספג. בה בעת צבר די ניסיון שלא לומר מאום. מהדרך שבה למד את יחסי הכוחות במשפחה הזו – וכל המשפחות הללו נראו לו כאילו נסחטו משפופרת צבע שמנונית עכרורית אחת – עתיד היה זה לרשת את אביו. ואולם מפאת שטיפח בקרבו אלת צדק סמויה, כזו שהכל חבים לה חוב של כבוד ששב ונפדה בעלבון – הוא מלמל שהוא יהודי, יהודי מצד אמו, וששמו הוא פאולו, או שאול, שאול עמנואלה אלגיירי. והרי לתומו חשב שבזכות יהדותו נקרא אל האדון, ורכש את אמונו. הוא שגה. זרותו היא זו שחתמה את העסקה.
איטלקים יודעים לצייר! הכריז האב רושף המבט במשרדו, ומאז שוב לא הציץ בבד הציור ולו פעם אחת, כשם שלא שעה לקִנטורי בכורו. למרות שהוא רצה בזה בכל מאודו; השתוקק שהאדון יקום רגע ממושבו, ייגש אל צידו השני של הכן, ויראה שלא בכדי הוא מתמהמה לצאת מגבולות החליפה, נאבק והופך בדיוקן יום וליל. גם בזה שגה? לא. הוא ביקש לצייר את האדון, שהסומק הנודד על עורו הפחית והאיץ בשנותיו כאחד (אף שלדעתו לא חצה את גיל הארבעים שש־שבע שנים), כאילו ישב מעסיקו בבד הלבן עצמו; נטווה ונשזר בחוטיו. לגבעות ולאורנים שסביבם לא היה לפיכך זכר, אך היה זה אי־זכר משותף. ואף שעדיין לא עמד על פשר קִרבתם, זרם עבר בדמו שזרעיה נטמנו בפגישתם במשרד.
והרי כבר כשראה לראשונה את האדון, יושב בכיסאו הרם בין שלל התצלומים שתלו סביבו על הקירות, ובהם המשולשים מברזנט ומפח שצבעיהם חאקי, חאקי חם, חול זהוב ולבן מעושן – הוא האדים. האדים ונבעת. הפלא הוא, אם כן, שגם הגבעות והאורנים במורדות הכרמל סרו למרותו של האדון וכמו מחקו את עצמם מפניו?! "דם ועשן, אחים! דם ועשן!" היו הוא וחבריו מזמרים בנעוריהם בעת שהשליכו שפני סלע חיים למדורות שהקדימו להצית בחופי האי. צווחות חיות הבר על דמיהן המוגרים לא השביעו מעולם את רעב הלהבות אך התסיסו את המיתרים החרופים בגרונם, והרטיטו את הולם ליבם. למה נזכר בזה? בערפילות העשן שאפף אז את החוף למן הגבעות הנמחות ועד
לאופק שהותך, נדמה היה להם שעתידם מובטח. הם יהיו, יהיו ככל אשר חלמו להיות, ויטילו צל בעולם. בגלל זה? טרם היכרותו עם האדון, במבואת המשרד, סיפר לו הכחוש אדום־השיער, שהאדון הוא בעליו של בית חרושת גדול שמייצר –
אלא שהוא לא הקשיב לדברים. חושש היה לחטוא לעצם בואו: השׂתכרותו, תנאי עבודתו, וקודם לכֹּל, מגוריו! איפה? הוא הצמיד במשרד את כפות ידיו זו לזו, ונענען בתחינה.
איתנו, בפנסיון ידידי! עליצותו של האדון שאישוניו כמעט ניצתו היתה מרגיעה.
אָה אִי צִ'יבּוֹ? קוֹזָה מַנְגָ'רֶה? ומה עם אוכל? כמה ארוחות? הוא לש למענו את שפתו.
ארבע ארוחות כדת וכדין!
ועדיין, למרות שאטם עצמו להסברים כפי שנאטם מפני התצלומים של ערי האוהלים במשרד, לא יכול היה שלא לנשום את השרוף והדחוס שבאו באפו מהתריסים המוגפים למחצה. דלק? נפט? בנזין? לא פתר, ולא דקדק. ודאי שלא שאל! אָמַץ את ליבו, וחקר באור שהקיף את האדון בכדי לצוד את הצל. אבל מהעלם המגודל, שהשתרע עכשיו בגבו אליהם, על אחד מהכיסאות בגן, והיה שורק ארייה של פוצ'יני בטנור לא רע בכלל – הוא נזהר כמו מאש. אלה שבעטו במזלם הטוב בעזרת כרסם המלאה, היו בעיניו הבזויים ביותר.
*
האור המפייס חלף. השמש שפלשה אל גינת הפנסיון ליקקה זה מכבר את חמאת הערפל, והחלה נושכת בקרניה הקטנות בבשרם. האדמומית שעל עור האדון שרגע דהתה, רגע נעלמה, השתקעה עתה בלחיו הימנית. שפַל רוח הוסיף הצייר לטרוח במכחולו על החולצה הצחה כנתלה בלובנה. אף שככל שמרח בה, הלכה זו ונצהבה. מה היתה השעה? הוא היה רעב. וצמא. הוא שיחר לבואה של ארוחת הבוקר שהיתה בעיניו כפלא של ממש בימים הללו; כל מצעד הצלחות העמוסות שתצאנה מדלת המטבח, נישאות בידי המלצריות מסולסלות הסינר. הוא שיחר ל – לא, במשפחה לא רצה! אך הזה על מֶצֶנַט, על היום שבו יקנה לעצמו שם של דיוקנאי בחסד עליון בקרב עשיריה של הארץ הזו, שהיתה בעיניו כתינוקת מפומפיי, צבר של חרסים ורדרדים דבוקים באפר ופחם. הנה, בדקות המתלהטות שחלפו, האב והבן שוב לא החליפו ביניהם מילה כאילו עמדו משני צידיה של אש הנפחייה, וליבנו־התיכו איש־איש את גורלו בנפרד.
בבוא אם המשפחה מכחולו נרעד. הסניורה ריחפה אל הגן כנתלית על קולב יופיה, ועל זרועה, חלקלק מאחיו, נכרך בן הזקונים. שמותיהם של שני הבנים לא נתפסו בלשונו בשל אותה אות עברית. אבל
שם האם: אנה, לה בלה אנה, התנגן בליבו כמדנדן באוזניו את פעמוני האי. והרי את האם הוא היה מצייר על נקלה! תופס כנשר בזנית מעופו את רפרוף לובן־היונה שלה, חִוורונה הקצפתי, ואת הלימון החלבי־גלי כל כך של שׂערה. כן, משתה של לבנים שהוא היה עורך לכבודה אפילו במצלה השמש הזאת! צריך היה לו שיתחיל באם, או לפחות שיבטיח שהיא אכן תשב מולו בו ברגע שיתיך את דיוקן בעלה.
הזמן דרך ודרך במקום. כתפיו רפו סוף סוף מששמע בגבו את ברכת הבוקר של האורחת הקטנה, שאיחורה הבוקר היה רב מהרגיל. לא, הוא לא צריך היה לפזול עתה אל המגודל. זה טרף את זו באשר הלכה. השוטה הצעירה חשה בזה והפיצה עצמה, את קטנותה הדקיקה, את שדיה המפותחים – מפותחים באופן שאינו משתווה לגילה ולגובהה – והצטחקקה כאילו שיברה באוזניהם כעכים מתוקים. הוא נשך את שפתיו. לבד מאיטלקית טובה, הצטייצה הנערה בעוד שלוש שפות, וכבר בהגיעה לפנסיון – כנרית עם מזוודה, גרביים לבנים מגולגלים מעל נעלי סנדל, ואותה תפיחה בחולצתה – הרימה עליו את מקורה. הוא למד שבעת שנטחב באי כאילו לא עשה מעולם אותן שנתיים שלו בפירנצה, בסמינר הקתולי ללימודי אמנות, התגוררו היא והוריה ברומא עם דרכוניהם הזרים. שברו שמה את הראש איך להציל את הכסף שלהם מאיזו ארץ מוסלמית, אמר לו הבן הצעיר, שעל אף שלא הוגיע עצמו בשם הארץ המסתורית, נהנה לכתוש באוזניו איטלקית של שיעורים פרטיים. אבל שְמע, כשההורים שלה יגיעו, שְאל את אבא שלה! בדיוק בונים עכשיו בניין בתל אביב, פיאסקו! אבא שלי אומר, אבל חדר כביסה זה גם חדר, לא?! וצריכים קצת – הנערון השתתק, ואצבעותיו המִשיִיוֹת שהתחככו זו בזו גיחכו במקומו.
זיעתו פרצה באחת. כבדה. מטבילה. הוא התעלם מאניצי הזיעה שנצצו עכשיו גם על מצח האדון, ובבטן מצטמקת הוסיף לעקוב אחר הנעשה. היורש, שהיה מחבק כל הזמן את הנערה, הניפהּ לפתע, והחל לסובבה כקרוסלה באוויר, קודם לצידו האחד, ואז לאחֵר, עד שלבסוף כרע על כיסאו, והושיבה על חלציו. חנוך! הזדעזעה האם האצילה, ותלתה את עיני היונה שלה באב כמצפה לגערה שתבקיע מפיו. לשווא. זחיחות האדון רק פקקה ביתר שאת את שפמו הלוהב. בהמולה המחוככת שנוצרה פתאום, דומה היה שרק הנערה לא חשה במכחול הבשר שעָבָה במכנסי החזיר, או שאם חשה בו – העמידה פנים שלא. דקות זוחלות המשיכו צחקוקיה להתפצח ביניהם, ואלה עוד גברו משהבן הצעיר קרב לפתע, וללא אומר התנפל באגרופיו על אחיו. קטטה שהחלה מכלום המשיכה בכלום, למגינת ליבה של האם, בעוד האב לא נע ולא זז. כמצוותו.
כמצוותו.
פאולו, או בשבילך סניורה, שָׁאוּלוֹ, הוא ניגן עתה בליבו את שמו לסניורה כמבקש לנחמה על הפראים שסביבה; ממש כפי שהיה מנגן את שמותיהם על יצועו בלילות, בקיטונו שבאחורי הפנסיון. אנה אי פאולו, פאולו אי אנה, לה בלה נוֹבִּילִי אנה, הוא היה מצייר אז במבושיו, והוזה בחדר שהורי הנערה יבקשו להשכיר – לא, לא חדרון, אטֶליֶה! אטליה בעיר הגדולה! הכרה! עצמאות! וככל שניגן וצייר, שחררה אלת העלבון את קצפה בדנדוני פעמונים. מיסת פעמונים. הוא היה חש אותם בכל גופו. בכל גופו. הוא חש אותם גם כעת. תחילה חזר ומחק הקצף את זכר אשתו הצוענייה, על משפחתה הכעורה, ואחר כך כיסה על שני בניו שנטש.
