שחר הבן שלי נדנד שהוא רוצה כלב, נדנד ללא הפסקה, כמו שרק הוא יודע. השתמשתי במחלתי כתירוץ להשיב בשלילה. אמרתי שכלב יסתובב לי בין הרגליים ויהיה מכשול להליכה המקרטעת ממילא שלי. ״בטיולים שלנו ימשוך אותי חזק מדי, אני אפול ואחטוף מכה חזקה בראש, זה מה שאתה רוצה?״
שחר נשבע שהוא ורק הוא ייקח אותו לטיולים ויעשה בשבילו הכול, אני רק אסתכל בהם מהחלון מתרחקים למחוזות שמעבר לכביש, היכן שהעשב גבוה ומזמין את הכלבים לעשות את צורכיהם. ״אני אאסוף אחריו את הקקי, הוא יישן איתי בחדר ואת לא תרגישי אותו בכלל. כי הוא יֵדע שאני אבא שלו. את לא רוצה לעשות מעשה טוב ולאמץ כלב?״ ניסה עוד כיוון. ״הפרקינסון עשה אותך רעה וחסרת לב״, עקץ אותי.
בתגובה עניתי לו שאני מעדיפה שישימו לי כוורת דבורים באמצע הסלון מאשר כלב. "נביחות אני לא סובלת, לזמזומים אני יכולה להתרגל ולעקיצות אני כבר רגילה", אמרתי ועצבנתי אותו עוד יותר.
הדרישות והטרוניות לא פסקו ואחריהן החל גל של התחנפויות. שחר אמר לי שיאהב אותי יותר אם אסכים לבקשתו, הוא אפילו יוריד את הזבל באופן קבוע. וכך מדי יום צצו עוד ועוד הבטחות, ואני תהיתי איך כוחו לא תש והוא לא מוותר.
טיעוניו נעשו מתוחכמים יותר. הכמיהה לאימוץ והרצון להעניק אהבה ולתקן דבר־מה בעולם הפכו אותו מילד לבוגר. הכלב צץ בכל שיחה עד שהרגשתי שהוא כבר נמצא בינינו.
״מה אני צריכה אותך?״ קיימתי שיחה פנימית עם הכלב בדמיוני, "אתה תפריע לי להתרכז, השערות שלך יידבקו לספות וייכנסו לי לתוך האף. ומי מבטיח לי שתהיה בעל מזג טוב?" כלב יכול להתנהג כמו סוהר ולהרגיש שהוא בעל הבית. דמיינתי כפות רגלים בצורת מזלג מסתובבות בבית מבלי לציית לשום חוק.
באחד הימים הפציר בי שחר לבוא איתו לגינת הכלבים שבפארק. אמרתי לו שבחום הזה יהיה לי קשה ללכת, שהגינה רחוקה מדי, ורגליי עלולות להיתקע באמצע הדרך. ובכלל, להיכנס לגינת כלבים במצבי זו סכנת נפשות. הוא סתר את כל דבריי והזכיר לי שאני עושה בכל בוקר הליכה ארוכה יותר מהדרך לפארק, והבטיח שאם תהיה בעיה הוא יעזור לי. הוא התלונן שהמחלה שינתה את אופיִי, שנעשיתי פחדנית וחסרת אמון עד כדי כך שאני לא סומכת אפילו על הבן שלי. הוא הלך לחדרו בכעס וטרק את הדלת. ביני לביני ידעתי שהוא צודק. מאז אבחנו לי את הפרקינסון אני הודפת מעצמי כל אתגר, פוחדת לחצות כבישים, בוחרת להימנע… והכי נורא הוא שכשאני מסתכלת במראה אני מגלה בבבואתי מבט מובס.
האישה הבריאה שהייתי, ״האישה שמנגד״, כה שונה ממני היום. לפעמים אני מדַמה אותנו עומדות על סף כביש סואן, כל אחת בקצה אחר, המכוניות בתווך שורקות מרוב מהירות והן לעולם לא יעצרו כדי לאפשר לשתי הנשים לחצות ולהיפגש.
אני לא יכולה לחזור להיות מי שהייתי, אמרתי לעצמי, אוזרת אומץ במפתיע, אבל אוכל להשתנות שוב ולהתאים למי שאני היום.
עליתי לחדרו של שחר ואמרתי לו, "טוב, בוא נלך לגינת הכלבים״.
מעולם לא הייתי שם. נעמדתי מחוץ למתחם, נשענת על מקל ההליכה שלי, דרוכה לבאות ועוקבת אחר כל תנועה. מולי פרוס שטח חול ועֲדת כלבים מסתובבת בו חופשי ללא רצועה. בעלי הכלבים ישבו על הספסלים בפינות המוצלות ועקבו אחר חיית המחמד שלהם.
שחר נכנס פנימה וביקש רשות ללטף את אחד הכלבים. בתוך דקות הגיעו אליו עוד ועוד כלבים והצפיפות הובילה למריבות ונביחות קולניות. כמה מבקרים ניסו להשכין שלום אך לא תמיד בהצלחה.
הלכנו משם.
החוויה הייתה בעבורי לא נעימה בעליל, אך בכל זאת הרגשתי טוב עם עצמי שלא נמנעתי ולא נכנעתי.
נזכרתי איך הייתי לפני המחלה: כשפחדתי ממשהו לא מיהרתי לברוח, הייתי הרבה פחות הססנית, ומי שלחץ אותי לקיר שילם מחיר.
היה לי אז לחשן פנימי שכמו אמר לי, ״הילחמי, את יכולה, אל תזלזלי בכוחך״. הקשבתי לו.
היכן הוא היום? לאן נעלם הלחשן? חשבתי על כך כל הערב ולבסוף הגעתי למסקנה: הוא לא באמת נעלם, פשוט הפסקתי לשמוע אותו.
למוחרת בבוקר ניגש אליי שחר ואמר שיש לו שֵׁם לכלב, הוא שאל מה דעתי עליו. ״אקרא לו לֵד״, ״לד?״ שאלתי בקול מופתע, ״כמו הנורה?״
״מה פתאום?״ הוא צחק ״כמו לֵד זפלין, הלהקה שאני הכי אוהב״.
״שם יפה", אמרתי, ובכך הבעתי את הסכמתי לגדל כלב.
*
לֵד נכנס אלינו הביתה לראשונה בצעדים מהוססים, מצא לו פינה נסתרת והשתטח בה, מציץ סביב. לא יכולתי להסיר את מבטי ממנו, הוא נראָה חמוד כל כך… פרווה בהירה, אוזניים שמוטות, אף שנראה כמו קישוט בקצה חרוט מוזהב. בכל כמה רגעים הוא התקרב אליי עוד קצת עד שממש נצמד לרגליי. אז החל ללקק את כפות רגליי היחפות, משאיר עליהן פסים של נדיפות קרירה ונעימה. תחושת הנעימות הזאת החלה להתפשט לשאר הגוף ולבסוף כמו התמקמה בדיוק במקום בגופי שלא ניתן לריפוי.
לשונו של לד ריככה את נוכחותה של המחלה שלי, זה היה כמו משיכות מכחול שהעניקו לי גוונים שנגזלו ממני בשנים האחרונות.
עם הזמן הבנתי שני דברים חשובים: מגע של כלב יכול לעטוף את הכאב בשכבת הגנה. למדתי גם על נחישות של כלב, הוא לא יירגע ולא יתייאש עד שישיג את הרגש שהוא מחפש. אם צריך הוא ייכנס בתוך קירות כדי לזכות באהבתך. הוא יתבע אותה בכל דרך אפשרית. כמה נפלא בעבור אנשים עם מוגבלות, כמוני, שלא תמיד מבינים שהם ראויים לאהבה, חשבתי לי.
לא העזתי לצאת לטיולים עם לד לבדי. פחדתי שישתולל ויקפץ וימשוך אותי בחוזקה. עדיף לא לקחת סיכון. הצטרפתי לטיולים של שחר ולד.
ערב אחד יצא שחר לחבר ולא הגיע בזמן. הוא צלצל וביקש שאצא עם לד ואחליף אותו. ״לא בא בחשבון!״ אמרתי לו, "זה מסוכן". כל פחדיי יצאו מפי והרגשתי חנק. אך איזו ברירה הייתה לי? לד היה חסר מנוחה, לא הפסיק לנבוח וגירד את דלת הכניסה. נכנעתי והתארגנתי ליציאה. הוא לא נתן לי לחבר את הרצועה לקולר, תקף אותה כאילו הייתה נחש. לאחר מאמץ רב הצלחתי במשימה ויצאתי מהבית שטופת זיעה.
בחוץ פגשנו כלב יפה ורגוע. הם רחרחו זה את זה, ״איזה חמוד״, הכריזה בעלת הכלב ושאלה איך קוראים לו. ״לד, על שם לד זפלין״, אמרתי.
״לשלי קוראים לואי, על שם לואי הארבעה־עשר״, סיפרה.
צחקנו והמשכנו בדרכנו.
ואז ניתרה על המסלול שלנו ציפור, ניתורהּ שיגע את לד והוא החל לעשות סלטות באוויר ולרוץ במעגלים כאחוז אמוק. כשהציפור התרחקה, לד משך בחזקה את הרצועה והיא החליקה לי מהיד. הוא ברח במהירות מסחררת. ניסיתי לרוץ אחריו ולא הצלחתי, קראתי לו בקולי קולות אך הוא כבר יצא משדה הראייה שלי. מצאתי את עצמי עומדת קפואה, בקיפאון, תופעה אופיינית לחולי פרקינסון כמוני.
עד מהרה השתלטו עליי החרדות. דמיינתי את לד מרוח על הכביש, הקיפאון נעל אותי, והייתי חסרת ישע ובודדה עד אין קץ. לאחר דקות ארוכות של פחד משתק, פניו של לד צצו לפתע. קראתי לו הכי חזק שיכולתי, והוא רץ לעברי במהירות. הוא נראה מבועת כמוני. הוא ליקק את אצבעות רגליי שהציצו מהסנדלים, והקיפאון שתקף אותי החל להתפוגג. ״הייתה לנו הרפתקה״, אמרתי.
בוא הביתה, אני אבלע את הכדור שלי ואתה תקבל חטיף טעים. ״קדימה לד, בוא״.
