אני יושבת כעת בין שתי מכוניות במגרש חניה בבן יהודה בואכה בית האופרה, מטר מן הים ומנסה למצוא גזרת שיחים מספיק גבוהה כדי לתהות למרגלותיה ולהמתין. מי שתגיע לפגוש אותי היא אישה כבת ארבעים וחמש, אם חד הורית לילדה בת כמעט 12 או אולי פחות. היא תרד ותצטרף אלי ואני אגלגל עוד סיגריית חשיש, אלטף את שערה ואמשיך לחלום על עצמי חוזרת לתל אביב. זה לא שאני גרה רחוק, האמת היא שאני גרה בתל אביב, האמת היא שאף פעם לא גרתי ממש בתוך גופה העדין החולֶה, למעט הזמן שלפני החתונה. העיר היא בלון הליום, יש בה סימולטניות של עולמות מקבילים אבל מי זוכר? בדרך לכאן, אחרי הפוך בהול שלי בנחלת בנימין, ואחרי קריאה נואשת ולא נכונה שלי את הנחמדות שגילה כלפי הבעלים של בית הקפה, גרוש עם שני ילדים קטנים, כהזמנה לחיים בצוותא אי שם בלונדון האפורה – חשבתי לעצמי שכאן, בעיר הזו, לא מפריעים לאף אחד בחיבוטי נפש, אבל לנוף, המבקש לזוז ולהשתנות, מפריעים, סותמים כל ספק, מראים תכלת ים מבעד לבטון, קוברים כל שמש בכתם כתום, שצבע מאולף אפילו לא מנסה להתפרץ מכל צדדיו. מה יהא על נפשם של התל אביבים?
התפרקה למשהו יפה ויקר נוגה באור פוספורטי וקר עיוור לסבל של עצמו והופך דירה ישנה לגלות
